להיראות, לגדול, להתחבר, להישמע – תפילת הדרך לבלוג 

כשאנו נראים, כשקולנו נשמע

"דברי עכשיו ילדה אני שומעת,
כל העולם מקשיב למלמולך.
דברי, מלאך שלי, אני יודעת
שלא תמיד הקשיבו לקולך.

דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
חבקי את כל פחדי בשתי ידייך,
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך."

(מילים: יהונתן גפן, לחן: קורין אלאל)

כשהייתי קטנה הורי הקדישו לי את השיר הזה. הרגשתי שזו התפילה שלי, שהשיר חודר מתחת לעור ולוחש לי: "דברי, קולך נשמע!"

כיום אני מקדישה אותו לילדי שלי, לכל הילדים בעולם ולבוגרים שבינינו אשר מרגישים כמוני –  שהילד או הילדה בתוכם מבקשים להישמע, להפסיק להסתתר ולצאת לעולם – ייחודיים ונפלאים כפי שהם!

 

ריצה במסלול החיים

רבים מאיתנו נמצאים במסלול חיים בו הם רצים ומרגישים שמשהו חסר, נקודות של משבר הופכות למסע ואנו נדרשים למצוא כוח, דרך ומשמעות.
רבים מאיתנו מבקשים חיבור ללב, חיבור לנשמה, חיבור לכוחות שיש בנו, חיבור למהות שלנו ולכל האיכויות שלנו אשר מתבטאות כשאנחנו בטוב.

לא אחת קורה שאנו מתהלכים בעולם במשך שנים לבושים בחליפות ומרגישים כלואים בתוך חליפה לא מתאימה. לפעמים, כל כך התרגלנו לחליפה או למסיכה שסיגלנו, שהפחד לגלות מה נמצא אם נעיז לפשוט אותם, גורם לנו להדק אותן אלינו עד שאנו מרגישים שהיא אנחנו, ובמרוץ החיים אנו שטים ללא עצירה פן נרגיש.

ואז קורה שמשהו חיצוני עוצר אותנו – קול פנימי מתחיל לדפוק על הדפנות ומבקש להתגלות. הקול הזה הוא המהות הפנימית שלנו שמבקשת להתבטא, הוא השמחה, החיבור והחיבוק שלנו שאחריהם אנחנו רצים כל הזמן.

 

לעצור ולהקשיב לסימנים הקטנים שבדרך

לאורך השנים ישנם סימנים קטנים אשר מבקשים לאותת לנו, לסמן לנו את הדרך. אני מאמינה מאוד שהם באים להביא לנו טוב וריפוי בדרך בה אנו הולכים.

כך גם קרה במסע האישי שלי. עברתי תאונה שביקשה ממני לעצור ואיפשרה לקול לצאת החוצה. מאז אני בדרכי: מדייקת, לעיתים מסתתרת מאחורי הפחדים, הולכת בדרך ונפגשת עם הילדה שבי, והרצון לצאת החוצה. 

 

 

לחבר את המסע שלי למסע שלכם – דרך הכתיבה 

כשאני כותבת משהו בתוכי מתבהר, משהו בתוכי מתחבר, המילים מקבלות כיוון, רכות ואהבה ממלאות אותי בפנים.
הבנתי שאני רוצה לכתוב על חיי, על היותי אמא ועל כל אותן חוויות שרכשתי בדרכי האישית והמקצועית. והנה פתאום זה קרה בלי שום הכנה – אני כותבת בלוג, הוא הולך להוביל אותי ולא אני אותו.
הבלוג שלי הולך לפנות לכל אותם אנשים שמחפשים את החיבור שלהם לעצמם, שמבקשים לפגוש את עצמם ורוצים כיווני דרך, תמיכה וליטוף.
הבלוג שלי פונה לנשים, אמהות, שפוגשות את הכאב והדאגה בדרך לצד התקווה והאמונה. הבלוג שלי פונה לכל מי שרוצה לחבק את הילד או הילדה הפנימיים שלהם, לכל מי שמחפש דרך להתבוננות וגדילה עצמית, מתוך אמונה ביופי ובאהבה ראשית של עצמם ואז של האחר.

תפילת הדרך – שלכם ושלי 

יש בי תפילה שקולות הענבלים יהדהדו לכל מי שמבקש לעצור ולדייק את הדרך, את המסע שהוא בא לעבור פה, שימצא מקום לעצמו, נגיעה וגם חמלה, לו וליקרים לו, שיביא אור ואהבה לעולם.
יש בי תפילה שכל מי שמרגיש שהוא זקוק לכוח בכדי לפגוש את הכוחות שיש בו (והם בטוח רבים וטובים), ימצא דרך המפגש בינינו דרך להסתכל על חייו ומקום לנשימה.

הלוואי שהבלוג יהפוך לבית, בו ביחד נביא טוב לעולם, נשאל, נסתקרן, נעיז לחלום וגם לחפש תשובות. בית בו נסכים לא לדעת ונהיה מוכנים להיות בדרך. 

הייתי רוצה שהמילים שלי יהדהדו רחוק, יביאו תנועה של רכות ויופי,
מי ייתן ואתן כוח לאנשים.

מזמינה אתכם לקרוא, לעקוב ולהיצטרף אלי.

שלכם, ענבל

guest
שם מלא
דואל
0 תגובות אחרונות
Inline Feedbacks
צפה בתגובות

שתפו:

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on email