מעגל תודעתי אימהי: על דאגה, אשמה וקפאון

כשאנחנו חולים או חווים קושי, אנחנו מרגישים "מסכנים". כשהילדים שלנו חווים כאב, אנחנו דואגים להם כל כך ורואים אותם לעיתים כ"מסכנים" גם כן. בהרבה מקרים אנחנו באים מיד לעזרה בכדי להזיז הצידה את כאבם.

האם זו רק דאגה? מה משמעות הדבר עבורם או עבורינו?
ומה הקשר בין מסכנות, דאגה וחברתה הטובה ביותר של האמהות – האשמה?
על זה אני רוצה לדבר כאן היום.

הפינוק והזכות שבמסכנות – נקודת מבט אישית

לאורך השנים למדתי להבין שהרבה מחוויות ההורות שלי יושבות על חוויות הילדות. גם הפעם אשמח לשתף מעט מההבנות שלי אודות ההתמודדות שלי כאמא מול כאבם של ילדי.

גדלתי בבית שבו קיבלנו נקודות זכות על "מסכנות". זה נשמע מצחיק, אך עבורינו זו היתה זכות גדולה. המשמעות היתה שאם אחד מאיתנו חווה קושי או כאב, מיד הוא היה מקבל "נקודות פינוק", ותאמינו לי היה מאוד קל לזכות בהן. לדוגמא, אם הייתי חולה, מיד הייתי מקבלת נקודות, ובאותו האופן אם הייתי בלחץ לקראת מבחן בגרות, משמרת גיוס מוקדם בבוקר ועוד.
נקודות זכות משמעותן, שחובותי המעטות בבית היו נמחקות ובמקומם הייתי זוכה בפינוקים מבית אמא. 

לצערי, הקפיצה למסכנות לא פסחה עלי כאמא.
לא פעם אני שמה לב  שאני רואה את ילדי כמסכנים ומרחמת עליהם, שהדאגה שלי מבקשת לעטוף אותם בעמדה רחמית. שמתי לב במצבים שונים שאני מיד הופכת את ילדי למסכנים, מרחמת עליהם על כך שהם צריכים להתמודד מול מורה מעט קשוח, קושי בקליטת שפה, או אתגר כזה או אחר.
הדפוס שחוזר כשלעיתים אני מתבוננת בהם "כמסכנים", הוא שאני מיד נרתמת לגונן, לפנק ולהציל את המצב.
גם בשנה האחרונה, בתקופת הקורונה, זה ממש חטף אותי, אך הפעם החלטתי להשתמש בכלים הטיפוליים שיש ברשותי, ישבתי להתבונן ולחפש תשובות:

מה קורה לנו כשאנחנו מתבוננים על ילדינו כעל מסכנים?
מתי התפיסה המגוננת תומכת ומאפשרת להם לפעול, ומתי היא מכווצת את ילדינו ומביאה לקיפאון?
מה מקומה של הדאגה האימהית? מה מפעיל אותה? ומי חברתה הטובה ביותר?

הילדים שלנו בתקופת הקורונה

ימי הקורונה היו מאוד קשים עבורי כאמא. היינו כולנו ביחד בבית. ראיתי כמה ילדי מתקשים.  כל אחד מהם עבר בצורה שונה את התקופה, אבל הקושי חדר לתוך עצמותי ושיתק אותי, ראיתי אותם כמסכנים ממש. מצאתי את עצמי כל ערב מספרת לבן זוגי כמה קשה להם, כמה בלתי נסבלת התקופה, ומתייעצת איתו איך ניתן וצריך להקל עליהם.
ככל שראיתי אותם כמסכנים יותר, הדאגה עטפה אותי ושאבה את כל האנרגיה שלי, וכך גם את האנרגיה של הבית. מצאתי את עצמי מזינה ממקום רחמי בני טיפש עשרה והיו לכך תוצאות: הרחם היתה להם נעימה, הם נשענו עליה, נתמכו עד שלא היתה שום סיבה לזוז ולצאת לעולם.
ילדי נעטפו והתנועה קפאה – כל אחד בחדרו, מנותקים מהעולם. ילדתי בת ה-15 החלה ללכת איתי לסופר במקום לפגוש את חבריה, כל סופ"ש נשאלנו לאן מטיילים ומצאנו את עצמנו הופכים לצוות ההווי והבידור של ילדינו.
לא נראה היה שמישהו מתכוון לזוז מהעמדה והדינמיקה שנוצרה.
בהתחלה זה היה נעים, אך לאחר כמה חודשים הבנתי שמשהו יצא מאיזון. יכולתי לראות איך התנועה קפאה בהם, ואני מצאתי עצמי מקרקרת אחריהם, בלי אוויר לעצמי כאילו יש לי ישוב ילדים קטנים.

לאט לאט הבנתי שכשאני דואגת, אני מיד רואה אותם כמסכנים, והתפיסה הזו לא מיטיבה איתם, אלא להיפך – היא גורמת להם לקיפאון, לחוסר תזוזה, לחוסר רצון לנוע. ילדי חזרו לעמדה רחמית, תלותית, ללא בחירה ותנועה משלהם.
לאט לאט גם יכולתי לראות שכשיש קושי – המחשבה הראשונה שעולה בתוכי היא כמה הם מסכנים וכמה עלי לפעול כדי לשנות את הדבר. מוזר…. לא?

הקשר בין מסכנות, דאגה אימהית ואשמה

ככל שהתבוננתי על נושא המסכנות ואיך שהוא מפעיל אותי יכולתי לראות את האוטומט שעובד שם: כשאני רואה אותם כמסכנים, הדאגה משתלטת עלי  ומיד עולה ומתלווה אליה האשמה. אשמה גדולה על האימהות שלי. האם אני עושה מספיק בשבילם?  מה נכון או לא נכון? האם אני תומכת בהם?
כל כך קשה וכואב שם בתוך הדאגה והאשמה שמיד אני נכנסת לפעולה:  מייצרת פעילויות, לוקחת, מבשלת, מסיעה, עושה עבורם, והם נשארים הקטנים והמסכנים שלא צריכים לזוז בכלל.
כבר אמרתי שיש לי שלושה ילדים בני עשרה???

למעשה, כשאנו כאימהות לוקחות עלינו את הפעולה, נוצר קפאון בתנועה אצל ילדינו.
אתם בוודאי מכירים את הדאגה האימהית. יש לה המון צורות וגוונים של ביטויים והתמודדויות, אבל מה שבטוח –  היא תמיד מכווצת אותנו, וישר מפעילה את חברתה הטובה ביותר – האשמה.

כשאני מרגישה אשמה, אני ישר מגייסת את הפעולה כדי לא לחוש בה, כדי לחוש שאני עושה משהו בעניין – אני   יוצאת לעשייה, לפעולה מתוכננת כמו במלחמה. הרי אם תהיה לי תוכנית, אחוש שוב אמא ראויה והאשמה תעלם. וכך באמת היה, עד שהפעם התעייפתי ובעיקר ראיתי שזה לא תורם לאף אחד מאיתנו.

מאשמה אמהית וקיפאון לתמיכה אמהית ותנועה

הבנתי שהפעם חייב לקרות משהו אחר. אם בכל  פעם שאני רואה שקשה להם, אני פונה אל הדאגה והמסכנות, הפעם החלטתי שאני מזמינה את האמונה והתקווה.

ומכיוון שאני מתרגמת דברים לפעולות, גם הפעם ביקשתי לי אחיזה, אך הפעם זה תורגם לפעילות של התכווננות והתבוננות.
באילו פעולות מתקנות נקטתי הפעם?

  1. לנשום ולעצור ולומר לעצמי: הכל בסדר, הכל טוב.
  2. לשלוח לילדי אנרגיה, ריפוי ואהבה.
  3. לראות לא רק את הקושי אלא גם את היכולות שלהם ואת מה שהם לומדים או יכולים ללמוד מהתקופה ומההתמודדות.
  4. הכי חשוב – לסמוך עליהם, לעודד אותם להאמין בעצמם ובכוחות שלהם.
  5. להשתמש בדמיון מודרך – אחד הדברים שמחזקים אותי זה יכולת הדמיון: כשאני דואגת הכל הופך לשחור, אך כשאני נושמת והדמיון חוזר אלי אני יכולה רגע לדמיין אותם מאושרים ובטוב, ממש לדמיין כל אחד במקום מיטיב עבורו.
  6. לראות את המציאות בפרספקטיבה רחבה יותר, מעבר לנקודת הזמן כיום.

ומה קרה מאז?

אחד הדברים שקרו הוא שהבנתי שלא פשוט לי להיפרד מהמסכנות. אני צריכה לנשום הרבה כשהיא קופצת, אני רוצה להתבונן עליה במקום לפעול באוטומט מתוכה.  הופתעתי לראות שכשהיא נחה, אני רואה את ילדי באור שונה ממש, ואז התגובות שלי משתנות:  במקום לגונן ולעשות במקומם, התחלתי לשאול אותם מה רצונם, לבקש שישימו לעצמם יעדים, יבחרו בחירות ויפעלו.
לא פשוט לוותר על המקום היודע, המגונן, על הפעולה.  זה מאמץ, אך הייתי חייבת לזוז מהעמדה הקבועה שלי כדי שהתנועה תחזור אליהם. התחלתי אפילו להעז לחלום על רצונותי שלי: זמן איכות פרטי עם בן זוגי, להמשיך להגשים את חלומותי…
אתם מאמינים???

לתת דוגמא תומכת לילדי – במעשים שלי

תוך כדי תנועה חדשה הבנתי שככל שאני אהיה ברצון ובעשייה שלי –  ילדי יוכלו להביא לידי ביטוי את הרצון והעשייה שלהם. עמדה כזו היא עמדה מעצימה, מפרה ולא מכווצת או מקפיאה.
זה נשמע כל כך פשוט ויחד עם זאת זה דורש תרגול וזה כל כך שברירי. זה מבקש התבוננות פנימה מצידנו כהורים על הדברים שמפעילים אותנו ומה מקורם.

ומה עם ילדי אתם שואלים?

אני שמחה לומר שהם פנויים לעשות כל אחד את דרכו בעולם.  האחת חזרה לצאת עם חברות, חזרה ללמוד יותר ברצינות, לשני מעט יותר קשה אבל הוא משתדל להתמודד והשלישית חזרה ליצור, לרקוד ולשיר.

ומה אתכם?
אשמח לשמוע אם גם אתם חשים את הדאגה והאשמה, אם גם אתם חווים את הצורך לעשות ולפעול כדי לא להרגיש את הקושי. ואם אהבתם את נקודת המבט שלי, אשמח שתחזרו לקרוא.

guest
שם מלא
דואל
0 תגובות אחרונות
Inline Feedbacks
צפה בתגובות

שתפו:

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on email